דברים שעולים לי על העצבים (מרץ 2012)

במהלך החודש (או במקרה זה - חודשיים) מצטברים אצלי כל מיני נושאים שעולים לי על העצבים. כפי שכבר אמרתי בעבר, כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר עצבים בלי להוריד לאף אחד ספציפי את הראש.

שבתון ביום ראשון

את העבודה-בעיניים המסוימת הזו, אני מאד מחבבת, רק לא. אז מה בעצם הבעיה שלי עם יום חופש נוסף בשבוע?

א. אני חושבת שיום חופש נוסף בשבוע שנועד לקניות (כך בהצהרה!) הוא ירוד מוסרית. איזה מסר אנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים “בוא נעבוד פחות (כלומר, נייצר פחות ערך) כדי ללכת לקניות (כלומר, לצרוך יותר)? ממש התעלות רוחנית! יום שלם שמוקדש לתרבות הצריכה הנעלה, כל שבוע! תאמינו לי, יוצא לי להיות בקניונים לפעמים באמצע היום, הם מלאים לחלוטין. ולא רק בתל אביב. מי האנשים האלה - לא ברור לי בדיוק, אבל אולי הם אנשים כמוני בחופשת לידה/משרה חלקית… אני לא יודעת, וזה לא משנה. לא נראה לי שאנחנו באמת צריכים להשקיע משאבים כדי לאפשר לאנשים לקנות עוד. הם מסתדרים לבד, ת’נק יו וורי מאץ’.

לא הולכים להוריד את מספר שעות העבודה בשבוע, אלא רק לסדר אותן אחרת, ולכן:

ב. הורים שיוצאים מוקדם כדי לקחת ילדים (כן, בדר”כ נשים) ייאלצו להמשיך לצאת באותה שעה מוקדמת, אבל בבת אחת אחוז המשרה שלהם יצנח. ואז, אני לא בטוחה איזה כסף הם הולכים להוציא על קניות ביום ראשון. פתרון אפשרי הוא להוסיף שעות גם למעונות, אבל אם זה לא היה מספיק קשה לילד להיות במסגרת-חוץ-ביתית עד שעה 16:00 או 17:00, עכשיו נאלץ להשאיר אותם שם עד 18:00 או 19:00? ולטובת איזו מטרה נעלה (תזכורת: שופינג)?

שוויון או אפליה מתקנת - חלק 2: תקרת הזכוכית

במהלך השבוע-שבועיים האחרונים, דה מרקר מנסה במרץ לגייס נשים למשחק ההשקעות שלו. אני אישה משכילה וטכנולוגית, ואין לי שום רצון להשתתף במשחק הזה. אני די בטוחה שגם נשים אחרות לא מעוניינות בכך. עובדה שהם מנסים לגייס נשים, ולא ראיתי שום מאמץ לגייס גברים (כי מן הסתם, הם מגייסים את עצמם). התעצבנתי. גם במגזין דה מרקר של החודש, היו מספר מאמרים על נשים חזקות והגברים שמאחוריהן. הכל כנראה לקראת כנס נשים ועסקים הקרב ובא. וכל הנשים המצליחות - הן נשים שעובדות כמו גברים. נשים שהחליטו לעבוד 60, 80 ו100- שעות בשבוע כדי להגיע לאן שהן הגיעו. וכל הכבוד להן, באמת. ובכל זאת, גם כשראיתי אותן - התמלאתי בזעם.

ואז ישבתי וחשבתי. למה בעצם אני כל כך כועסת? למה הנסיונות להציג נשים מצליחות או למשוך נשים למשחק השקעות כל כך מרגיזים אותי?

תקרת זכוכית, וזה. העיקר שתהיה תמונה.

ובכן. אני כועסת בגלל המילה “מצליחות”. אני כועסת כי הפמיניזם 2.0 אימץ לחלוטין את סטנדרט ההצלחה הגברי כסטנדרט ההצלחה היחיד. ואני מרגישה שעבדו עלי. אני לא מרגישה שהנשים האלה מהוות מודל לחיקוי עבורי. מבחינתי, הנשים האלה נכנעו לגמרי בחרו להענות לתכתיבים גבריים של מהי הצלחה. מבחינתי, כל מה שהפמיניזם הצליח לעשות הוא להוציא אותנו מהמטבח הכפוי, ולהכניס אותנו למשרד הכפוי. ובכך - הפמיניזם 2.0 פספס את העיקר. העיקר, לפחות בעיני, הוא הבחירה. כיום, אני מרגישה שלרוב הנשים עדיין אין בחירה אמיתית: או שאת שייכת לחברה מסורתית ואת חייבת להיות עקרת בית, או שאת שייכת לחברה מודרנית ואת חייבת לפתח קריירה.

רק שאף אחד לא שאל אותך מה את רוצה לעשות. במידה רבה, הפמיניזם 2.0 ממשיך להתייחס לנשים כאל ילדות שלא בגרו ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן. הרי לא ייתכן שכל האפשרויות פתוחות בפנייך, ובכל זאת תבחרי לא לפתח קריירה, או חלילה ממש להשאר בבית ולטפל במשפחתך.

[ולכן, השארתי את “נכנעו לגמרי” מחוק לצד ה”בחרו להענות”, כי למרות שהנשים האלה אינן מהוות מודל חיקוי עבורי, אני לא רוצה לחטוא באותו פטרנליזם. הן עשו את הבחירות שלהן, ואם אני לא מזדהה - זה אצלי, לא אצלן. אין לי זכות לשפוט אותן, והן לא צריכות להתנצל בפני, בדיוק כמו שאני לא צריכה להתנצל בפניהן.]

ועכשיו נרגעתי קצת, ואני כבר לא כועסת.

בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא את החלקים הקודמים בסדרה:
שוויון או אפליה מתקנת - הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?
שוויון או אפליה מתקנת - חלק 1: מוסד הנישואין

דברים שעולים לי על העצבים (ינואר 2012)

מדי פעם, מצטברים אצלי נושאים שעולים לי על העצבים. כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר קיטור בלי להתעצבן על אף אחד ספציפי.

למילים יש משמעות

אנשים, ואני ביניהם, אוהבים לדבר. אבל לא תמיד יש הרבה הגיון מאחורי מה שהם אומרים. וכשמנסים להצביע על כך שהאמירות שלהם לא ממש מבוססות במציאות, זה לא מתקבל יפה. לפעמים - זה אפילו גולש לפסים אישיים ואז זה ממש לא נעים. אבל הנה, יש לי פלטפורמה, ואני חייבת להצביע על כמה מילים שיש להן משמעות, ובכל זאת - אנשים מתעקשים להתעלם ממנה.

1. רופא הוא איש או אישה בעל תואר MD. לא כל מי שיש לו דוקטורט אמיתי או קנוי הוא רופא. גם מי שיש לו תואר “דוקטור” ממכללת רידמן ודומיהם אינו רופא. אם אתם מאמינים בכל ה”רפואה” האלטרנטיבית, שיבושם לכם. באמת. אני מאמינה גדולה בכוחה של אמונה לרפא. אבל אל תקראו לאנשים שמבצעים את הטיפולים רופאים. הם לא רופאים, לכל היותר הם מטפלים. לקרוא להם רופאים זו הטעיה מסוכנת.

2. בריא ו/או משמין: בריא הוא פעילות או מזון שתורמים להארכת חיינו ולאיכותם (מבחינה פיזית). משמין הוא מזון שיש בו מספר גדול של קלוריות ביחס לנפח או משקל מסוים. ישנם מזונות בריאים רבים שהם מאד משמינים, כגון אבוקדו, אגוזים, טחינה, שמן זית וכו’. אם אתם חושבים ששמן זית הוא בריא ולכן שופכים כוס שמן על הסלט שלכם, יכול להיות שתהיו מאד בריאים, אבל בהחלט תרתי משמע. מי שמעוניין לשמור על המשקל חייב להתחשב בסך הקלוריות שהוא צורך, ולכן - אם יש מקורות מזון בריאים שהם גם עתירי קלוריות, הוא חייב לצמצם את צריכתם.

שוויון או אפליה מתקנת - חלק 1: מוסד הנישואין

אספר לכם סיפור סטריאוטיפי:

בזמן לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, פגשה יעל את רגב, שהיה באותה עת בשנה א’ בפקולטה לרפואה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. בשנים הראשונות רגב היה עסוק מאד בלימודיו, ומכיוון ששני בני הזוג רצו שרגב יצליח, יעל לקחה על עצמה את עול הפרנסה ועבדה במשרה מלאה. כעבור מספר שנים, במקביל לילדים המקסימים שהגיעו בינתיים, המשמרות של רגב התחילו להיות אינטנסיביות, כך שכבר לא הייתה אפשרות שהוא יוכל להיות בבית בשעות איסוף הילדים, ומנגד משכורתו עלתה מספיק שיעל לא הייתה חייבת לעבוד במשרה מלאה על מנת לפרנס את המשפחה. הזוג קיבל החלטה שיעל תפסיק לעבוד, ותיקח על עצמה את תחזוקת הבית והילדים, וכך רגב יהיה חופשי להתמקד כולו בהתקדמותו כרופא מומחה. עברו עוד כמה שנים מאושרות. רגב הפך למומחה מבוקש, ומרפאתו הפרטית פרחה. הילדים גדלו קצת, ויעל התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו - יעל כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. רגב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. יעל הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שרגב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

עכשיו, לפני שאתם מתעצבנים, אספר לכם עוד סיפור סטריאוטיפי:

יואב היה יזם צעיר ומצליח, וכבר היה אחרי אקזיט גדול. יום אחד, פגש את לירון, שחקנית מתחילה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. מכיוון שלא היו להם דאגות פרנסה, לירון המשיכה בנסיונותיה לעבוד כשחקנית, אך כעבור מספר נסיונות כושלים, פשוט ויתרה על כל העניין. הילדים גדלו קצת, ולירון התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו - לירון כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. יואב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. לירון הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שיואב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

קחו דקה או שתיים למחשבה, מה נכון וצודק במצבים שתיארתי. ובזמן הזה, אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לקרוא קודם את ההקדמה לסדרה.

ישנם גברים שמזדעקים על שני הסיפורים במידה שווה, ולא מבינים מדוע יעל או לירון זכאיות בכלל למזונות אישה, ובוודאי שאינן זכאיות לחלק מהמוניטין של בני זוגן. המהדרין גם יתלוננו על כך שבמשך שנים הנשים חיו על חשבון הבעל, לא עבדו ולא תרמו כלכלית למשק הבית, וכשהנישואין נגמרו הן עוד מעזות לבקש עוד כסף! חוצפה ממש! אני חושבת שהם טועים, ומיד אסביר למה.

שוויון או אפליה מתקנת - הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?

כשארבעת הצוערים הדתיים יצאו מטקס צבאי שכלל שירת נשים, אפילו הם לא יכלו לדמיין איזו מלחמה הם עומדים להצית. מאז, גובה הלהבות רק עולה והדרת הנשים עלתה לכל הכותרות. כל התקשורת והבלוגוספירה רוחשת וגועשת עקב כל גילוי של אוטובוס מופרד, משמרות צניעות ועוד מריעין בישין. איני תומכת בשום סוג של הדרת נשים, אבל כל השיח התאפיין (כמקובל) בהשתלחות חסרת רסן ב”דוסים האלה” מחד וב”פמיניסטיות” האלה מאידך. אודה על האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתגובות כל כך חריפות נגד פמיניסטיות. פמיניזם תמיד היה נראה לי כעובדת חיים בסיסית, כנראה בגלל שגדלתי להורים אמריקניים בבית שבו האם הייתה המפרנסת העיקרית. כל כך נדהמתי מכך שאנשים שאני מחשיבה כאינטילגנטיים באופן כללי התבטאו בכזו חריפות כנגד פמיניזם, שהייתי חייבת להגיע לשורש העניין.

הבהרה והסתייגות: זה אינו מחקר רציני או מייצג ואינו יכול להתפרש כיותר מאוסף של אנקדוטות, ובכל זאת אני חושבת שיש בו ערך (אחרת לא הייתי טורחת לכתוב פוסט).

מהו פמיניזם

ראשית, יש להבהיר מהו פמיניזם בעיני. ולדעתי - בעיני רוב הנשים שלא עברו בחוג ללימודי מגדר. פמיניזם הוא פשוט שוויון זכויות והזדמנויות לנשים ולגברים. שוויון אין פירושו זהות. ברור לכל בר דעתי שיש הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, אך הפמיניזם אומר: לאישה ולגבר זכות בחירה מלאה במסלול חייו והוא או היא אינם כבולים לתפקיד מסורתי מסוים בגלל היותם גבר או אישה. כלומר, אם יש אישה שעסקה בבודי בילדינג ורוצה לעבוד בסבלות (כלומר, פיזית מסוגלת לבצע את העבודה), הרי שאסור למנוע זאת ממנה רק בגלל שהיא אישה. אם יש גבר שרוצה לעבוד כגנן בגן ילדים - שיבושם לו. מן הסתם, גברים עדיין אינם מסוגלים להרות וללדת, אך באופן תיאורטי צריך להיות שהגבר יוכל להשאר בבית במקום האישה בחופשת לידה, אם כך יבחרו כזוג (בתור תומכת בהנקה מלאה קצת קשה לי עם האופציה הזו באופן אישי, אבל לא צריכה להיות מניעה עקרונית שדבר כזה יקרה, ואני גם לא מאמינה שיקרה נזק לילד בעקבות היפוך תפקידים שכזה).

שמאל, ימין ומה שביניהם, או: למה אני חופרת בעברית אבל תופרת באנגלית

הסיפור שלי מתחיל בכיתה ד’ בשיעור מלאכה, בזמן שבבית הספר ה"שוויוני" שלי הבנים למדו נגרות, הבנות למדו לסרוג ולתפור. סרגתי צעיף ותפרתי סינר, ושם זה נגמר. בהמשך, ניסיתי ללמוד לסרוג כיפה, אבל לא לימדו אותי בצורה מספיק מדויקת, וזה לא הלך בכלל. מאז פיתחתי סוג של פחד ממסרגה אחת.

[זו תופעה די רווחת - לסרוג כיפה זה דבר קל מאד, אבל משום מה תמיד ההוראות הן “להוסיף עיניים לפי הצורך” ואם הכיפה מתחילה להיות גלית “להוסיף פחות עיניים”, כשלמעשה יש חוקיות מאד ברורה לגבי כמה עיניים צריך להוסיף בכל סיבוב. ואז, מן הסתם, זה לא יוצא טוב, ואת חושבת שאת לא בסדר ו”את לא מסתדרת עם מסרגה אחת”.]

כעבור מספר שנים, פרצה לחיינו שפרה, בעונה הראשונה של האח הגדול בישראל, שבין שאר המשימות וההתרחשויות המרתקות, הפיגה את השיעמום ע”י סריגה על עצים. בעקבות כך, מגזיני הסטייל בישראל התמלאו בכתבות על סריגת רחוב, סריגת בובות וסריגה בכלל. גם אני נסחפתי בזרם, הוצאתי את המסרגות מהבוידעם המטאפורי ושיחזרתי את הכישורים הבסיסיים עי”י סריגת צעיף וכובע. אח”כ אזרתי עוז והחלטתי לסרוג בובה. בתמימותי, חיפשתי הוראות בעברית ולא הצלחתי להבין דבר: סריגה תמיד מתבצעת מימין לשמאל, אם כך מה היא עין ימין ומה היא עין שמאל? עשיתי ctrl+shift וחיפשתי באנגלית. ומצאתי.

שתי מסרגות

האנטי מהפכה הפמיניסטית

לפני כמה שנים, כשיצא הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”, קראתי ביקורת צינית שתהתה “באמת איך היא עושה את זה, עם מטפלת צמודה ובעל תומך”. בטעות חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, וחשבתי שאפנה זמן מתישהו לקרוא אותו. ובכן, פיניתי זמן וקראתי. ולא, זה לא ספר קליל והומוריסטי, זה ספר מלחיץ וקצת מדכא. בקצרה, הספר מספר על אישה (קיית) שעובדת במשרה תובענית במיוחד בתחום ההשקעות, בזמן שהמטפלת מגדלת את ילדיה, בעלה מרגיש מוזנח והיא אכולת רגשות אשמה. זהירות, ספוילר: בסוף הספר, אחרי שבעלה עזב אותה, הוא חוזר אליה, והיא מתפטרת והופכת לעקרת בית בכפר. כשצצה הזדמנות למיזם חדש, היא נכנסת מיד לדפוסי הפעולה הקודמים שלה, כולל טוטאליות מוחלטת ורגשות האשמה שנלווים אליה (לפחות, זו הפרשנות שלי לאירועים המתוארים בפרק האחרון).

מה שבלט לעיני במהלך הקריאה, היה בעיקר רגשות האשמה המייסרים של קיית. כל הזמן היא מתייסרת. כל הזמן היא מתחבטת. והיא לא עושה כלום! פשוט כלום! התחשק לי לקום ולנער אותה: או שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, או שתשני את דרכך. בכל יום, את קמה ובוחרת מחדש מה לעשות היום. אם את רואה את זה כקונפליקט (וזה לגמרי סובייקטיבי), תחליטי מה יותר חשוב לך: להיות עם הילדים או לממש את עצמך דווקא בעבודה הזו. ההסחפות הזו אחרי בחירות שעשית מזמן, לפני שהיו לך ילדים, פשוט נראית לי ילדותית. וחבל.

דבר נוסף שצרם לי במיוחד, היה שבסוף כל פרק הייתה מן רשימת טודו (todo) עמוסה בכל מיני דברים שיש לה לעשות, כסמל לכך שהיא מלהטטת בין מיליון דברים בגלל שהיא אם עובדת. הייתי רוצה לחדש לה משהו: גם אמהות שלא עובדות (בחוץ) מלהטטות בין מיליון משימות ליום. כי על כל משימה של “ללכת לסופר לקנות עוגה ולהעביר אותה לתבנית כדי שזה ייראה כאילו אני אפיתי אותה” יש משימה מקבילה “לאפות עוגה”. ועל כל משימה של “להגיד לעוזרת שתנקה כך וכך” יש משימה של “לנקות כך וכך”. ואם להודות על האמת, רשימת משימות מסוג זה היא בעיקר סוג של אישיות, ומי שיש לה אישיות מהסוג הזה, תמצא במה להיות עסוקה כל היום, בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם “רק” בבית (כן, גם אני כזאת. הימים החופשיים שלי הם הימים הכי עמוסים בשבוע).

יישוב קהילתי? לא תודה!

אתמול התפרסם כי בתום 6 שנים (!) של דיונים משפטיים, זוג ערבים יוכל להתגורר ביישוב רקפת. לצערי, מאבקם הצודק נתפס בעיני רבים מהציבור כמאבק על אפליה גזענית. בכל תביעה כזו, מטפלים נקודתית באפליה אסורה על רקע דת, גזע, מצב משפחתי, מין או נטייה מינית. בכך, נעלם מעיני רבים חוסר הצדק הבסיסי בעצם הקיום של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים. בועדות האלה, אין קריטריונים שקופים וברורים, אבל גם לו היו – מדובר למעשה בקבוצת אנשים, שיכולה להחליט על דעת עצמה מי זכאי לגור על אדמות מדינה. זכויות אדם בסיסיות או לא, אפליה על רקע שאינו חוקי (דת וכו’) או אפליה סתם כך, אדמות המדינה שייכות לכולנו, ואין לאף אדם או קבוצה את הזכות להחליט מי מאזרחי המדינה זכאי לרכוש אותן. כלומר, למעשה יש (ע”ע חוק ועדות הקבלה), רק שלפי כל הגיון מוסרי וצודק, לא אמור להיות.

נראה פסטורלי, לא? (תמונה מויקיפדיה)

מעבר לחוסר הצדק המהותי, לא הייתי ממליצה לאותו זוג לעבור להתגורר ברקפת. אפילו אם היישוב ייעתר לצו בית המשפט וימכור להם מגרש, הרי שהם יכולים למרר את חייהם באופן כזה שחייהם לא יהיו חיים. וזה דבר שאנשים המנסים להתקבל ליישוב קהילתי לא לוקחים בחשבון – כשנותנים לקבוצת אנשים הרבה כוח, אפילו אם יש להם שם חביב כגון “יישוב קהילתי”, זה יעלה להם לראש. כוח משחית. כשאתה בתוך הקבוצה, זה נעים ונחמד, אבל אם אתה מוצא את עצמך מחוץ לקבוצה, ולא משנה למה ואם אתה צודק או לא, זה הופך מהר מאד לגיהנום.

לפני שנים שמעתי סיפור על יישוב קהילתי שלא אנקוב בשמו, שבו היו מתנכלים לאחד מחברי היישוב. כעבור זמן מה, החליט אחד מהחברים האחרים להגן על אותו מסכן. בתגובה, החלו להתנכל גם אליו. כאשר הגיעו מים עד נפש, והוא החליט לעזוב את היישוב, ועדת הקבלה המשיכה להתנכל לו, ולא אישרה אף קונה פוטנציאלי לביתו. אינני יודעת כיצד הסיפור הסתיים בסופו של דבר (והיום אנחנו יותר מ-15 שנים אחרי), אבל בוודאי שהוא היה כרוך בהפסד כספי גדול ועוגמת נפש מרובה.

אין חדש תחת השמש, גם לא בשעון חורף

בכל שנה בתקופה זו, עם פריחת החצבים וקפצוצי הנחליאלים, אני מוצפת בבקשות לחתום על עצומה לביטול שעון החורף.  השנה הגדילו לעשות ומבקשים להאריך את שעון הקיץ עד דצמבר (!לא פחות!). האחרים, ממשיכים לשלוח את העצומה של שנה שעברה, שבה מוחים על העברת שעון החורף כבר ב-12 בספטמבר. רק חבל שהשנה מעבירים שעון דווקא ב-1 באוקטובר.

ואז מתחילים עם הטיעונים והטענות למה שעון קיץ זה מ-ע-ו-ל-ה ושעון חורף הוא לא פחות מעינוי.

המתחשבים ברגשות הדתיים אומרים שממילא יום כיפור אורך 25 שעות, אז מה זה משנה אם הצום נגמר ב18:00 או ב19:00?

והם צודקים. חלקית. בערב הראשון, אין שום בעיה – זה לא משנה אם הצום נכנס בשעה 16:00 או 17:00, כי ממילא דחוסים מהסעודה המפסקת, ולא מספיקים להיות רעבים עד שהולכים לישון. אבל בערב השני – זה משנה מאד כמה זמן עבר מאז שקמת רעב בבוקר ועד שהצום נגמר. בסדר, “רק” 70% מהאוכלוסיה היהודית במדינה צמים ביום כיפור, ובט’ באב מסתדרים גם עם שעות ארוכות הרבה יותר, ניחא. נסתדר.

נוטלה, חלק אינטגרלי מתזונה בריאה? לא ממש

כשזה מגיע למה שנקרא מזון בריא, אני לא אדוקה במיוחד. אני דוגלת באכילה מודעת ובמתינות – לא יותר מדי משום דבר. בעיני, לאכול בריא זה חשוב, אבל שום דבר רע לא יקרה מכך שנאכל ממתקים מדי פעם, במידה. אבל כשהאג’נדה בכל מקום היא מניעת השמנה ותזונה בריאה (אפילו אם הקשר בין שני הדברים האלה הוא לא בדיוק אחד לאחד) גם חברות המזון קופצות על העגלה ומנסות לשווק לנו מוצרים שהם ממתק (או חטיף) לכל דבר ועניין, כמזון בריא. רוב האנשים רואים את הכיתוב “בתוספת ויטמינים!” או “חטיף אפוי!” או “מופחת קלוריות!” על החבילה, ולא ממש טורחים לקרוא את האותיות הקטנות. ובנוגע להטעיות מהסוג הזה, אני מאד אדוקה. זה עולה לי על העצבים.

השבוע עיני צדה קופסת נוטלה. ברוב פאר והדר כתוב עליה “מחלב רזה”, ו”מיוצר עם 45 אגוזי לוז מובחרים לצנצנת” [הדגשה שלי]. הגדילו לעשות, ואפילו ציינו כי "ארוחת בוקר עם נוטלה היא דוגמא לארוחה טעימה ומאוזנת”. טעימה, כנראה. מאוזנת?

תהיי חכמה, לא רק צודקת, או: מכתב לילדיי, כשיגדלו

ילדה יפה וחכמה שלי,

אני רוצה להאמין שאני מגדלת אותך כאישה חזקה. כמישהי שמאמינה בעצמה וחושבת שהיא יכולה לעשות כל מה שרק תרצה. שיודעת לעמוד על שלה, ויודעת שאסור לאף אחד לפגוע בה. אף פעם.

אבל אני גם יודעת שיש כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה להגן עלייך מפניהם. אני אפילו לא רוצה לחשוב על כל הדברים הרעים שמחכים בחוץ, ובוודאי שלא למנות אותם. אני רק רוצה שתשמרי על עצמך, כי לא את כל הפגיעות אפשר למנוע, אבל יש פגיעות שאפשר, וכדאי. אשמה – היא רק חלק מהסיפור. זה שזו אשמתו החוקית והמוסרית של הפוגע (ואל תשכחי שזו אשמתו), זה לא עוזר לך להמשיך בחייך. זה לא עוזר לך למחוק את הטראומה. זה לא עוזר לך להפסיק לשחזר את התמונות הקשות. זה לא עוזר לך להרדם בלילה. בסוף, אפילו אם יכניסו אותו לכלא (וגם זה רק אחרי תהליך ארוך וקשה), זה לא יעזור לך. וזה מה שחשוב: לי לא אכפת מהבחור או מהנסיבות. לי אכפת מזה שיהיה לך טוב ושלא יקרה לך שום דבר רע.

ולכן, הזהרי. פקחי עיניים. אל תפלי למלכודת הפסאודו-פמיניסטית שאומרת “אני יכולה לעשות מה שבא לי ולאף אחד אסור לפגוע בי”. קחי אחריות על עצמך.

שתי הערות על המצב הכלכלי: בעלות צולבת ותמ"ל יוקרתי

כשיד שמאל יודעת טוב מאד מה יד ימין עושה

לפני שהתחיל גל המחאות ששוטף את ארצנו, קראתי כתבה על נושא שנדמה לי שנעלם מעיני רוב הציבור. אני יודעת שלמרות התעניינותי בנושאים כלכליים, לא הייתי מודעת לבעייה המסוימת הזו. "הבעלות הצולבת על נכסים ריאליים ופיננסיים בקבוצת שליטה אחת" נשמעת כמו משהו מאד ערטילאי, כאילו - מה זה משנה איזה נכסים הטייקונים האלה מחזיקים? עוד חברה, פחות חברה, הכל נשלט ממילא ע"י כמה משפחות. ובכן, מסתבר שזה חשוב מאד.

ראשית, הסבר קצר: נכס ריאלי הוא חברה שמייצרת ומוכרת משהו בעל ערך כגון מוצר או שירות (מזון, דירות, תקשורת וכו'). נכס פיננסי הוא חברה שמתעסקת בכסף ומתן אשראי (בנק, חברת השקעות, חברת ביטוח וכו').

אז למה זו בעיה? בואו נניח שלקבוצת קבצובה יש סופר ובנק. בא אדון איש ורוצה לפתוח סופר חדש. כדי לפתוח סופר, הוא זקוק להלוואה, ולכן הוא פונה לבנק של קבוצת קבצובה. לקבוצת קבצובה אין אינטרס לתת לאדון איש הלוואה, שכן הוא מתחרה בסופר של הקבוצה. יתר על כן, כדי לקבל הלוואה, אדון איש צריך להגיש תוכנית עסקית שמפרטת את המהלכים המתוכננים שלו. כלומר, במקרה הטוב - הוא יקבל תנאי אשראי גרועים, ובמקרה הגרוע - התוכנית העסקית שלו תגיע לידי המתחרים והם יוכלו לחבל בה.

שינויים בהרגלי הצריחה

לפני כמה שבועות, סיפרתי במטבח בעבודה איך הבן שלי יודע שהוא מקבל ארטיק מהקיוסק יום כן - יום לא, ורק ארטיק אחד "יקר" בשבוע. כלומר, לכל היותר 3 ארטיקים בשבוע, 2 מהם בעלות 3 ש"ח ואחד בעלות של עד 8 ש"ח (זה קיוסק במכרז מהעירייה, והמחירים אצלו סבירים לחלוטין). שתי אמהות שישבו שם באותו הזמן, התפלאו מאד ושאלו אם אני יכולה לבוא לחנך את הילדים שלהן (בתחום הזה לפחות).

התפתחה שיחה, בערך כך (אלה לא ציטוטים מדויקים, נא לא לתפוס אותי במילה): הן סיפרו על כל ההוצאות, שכל פעם שיוצאים מהבית חייבים לקנות ארטיק או ממתק אחר, או אפילו ארוחה שלמה. אחת סיפרה שהבת שלה מאד אוהבת עגילים, ושבגלל שיש לה אוזניים רגישות, היא קונה לה עגילים מזהב, שזה יוצא לא מעט כסף בסך הכל. שאלתי אם הילדים מקבלים דמי כיס והתשובה הייתה (בגדול): אנחנו לא נותנות דמי כיס, כי ממילא אנחנו קונות כל מה שהם מבקשים, ולכן בסופו של דבר נשלם פעמיים.

אחרי שלמדנו בפעם הקודמת איך להתנהל בתוך תקציב כמבוגרים, אדבר הפעם על התנהלות כספית של ועם ילדים, ואיך לא לשלם פעמיים.

אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם

בהמשך לחפירה הקודמת, אני מוסיפה לקבל השראה מכל המחאות המתרחשות בזמן האחרון, וגם הפעם – בזווית קצת שונה מהרגיל. קראנו על מצוקת מעמד הביניים, אך משום מה בגופי החדשות מתעקשים להביא סיפורים של אנשים שאינם מסכנים כלל וכלל, ופשוט אינם מתנהלים במסגרת התקציב שלהם. שמענו על א' הדלפון שמרויח 25 אלף ₪ נטו, ועדיין לא מצליח לגמור את החודש ללא מינוס. התוודענו לזוג המסכן הזה שגר ב"פריפריה" הרחוקה מודיעין. אני מבינה את מצוקתם, ובכל זאת – הבעיה שלהם אינה בעיה של הכנסות או יוקר מחיה בלתי אפשרי, אלא בעיה בניהול ההוצאות.

אני מסכימה שיקר מדי בישראל. אני מסכימה שהיחס בין יוקר המחיה למשכורות הוא לא סביר. אני גם חושבת שאין לכך פתרונות קסם, ושגם לא ניתן לכרוך יחדיו את בעיות הריכוזיות, חוסר התחרות, בעלות צולבת ועוד מרעין בישין ביחד עם בעיות הנדל"ן ולחשוב שאם נלך לגור באוהל בזמן החופשה מהאוניברסיטה זה משהו ישתנה מחר. פתרון של בעיות מהסוג הזה לוקח זמן. 

הנושא של הפוסט הזה הוא לא האם יקר בישראל או לא, או האם המחאה מוצדקת או לא, אלא איך ייתכן שבהנתן תנאים כלכליים מסוימים, אנשים מרשים לעצמם לחיות ברמת חיים מעבר ליכולתם.

בואו ננתח לרגע את המקרה של א' שהזכרתי לעיל. העיפו מבט בטבלת ההוצאות שלו. לבחור יש 4 ילדים, ואני שמחה בשבילו. אני אוהבת ילדים. לכן, נניח שההוצאות על גנים וצהרונים הן קשיחות. נניח גם שההוצאות על מזון קשיחות ואי אפשר להוריד בהן (לי זה נראה קצת מוגזם, אבל לי יש רק 2 ילדים קטנים ולכן אני לא יכולה באמת לדעת). גם עלות החשמל נראית לי לא הגיונית (בהתחלה חשבתי שזו עלות לחודשיים, וזה היה נראה לי סביר, אבל לא – זו עלות לחודש), אבל שוב – אני לא באמת יודעת.

עכשיו בואו נתבונן בעלות שכ"ד: 7000 ₪ בחודש, במקום מגורים המרוחק 35 ק"מ מת"א, זו כנראה וילה או לפחות חצי מדו. יכול להיות שאני טועה, אבל מבט בעלות הארנונה גורם לי לחשוב שקלעתי בדיוק. שוב שימו לב, שזו עלות של 1100 ₪ ארנונה לחודש (!). אני גרה בנתניה, וניתן למצוא כאן דירות 5 חדרים מהממות, 130 מ"ר ומעלה, בפחות מ6000 ₪ לחודש, במרחק (שימו לב) 35 ק"מ מת"א. ותנו לי לספר לכם, שגם הארנונה תהיה חצי ממה שהאדון משלם היום. הנה, חסכתי 2,100 1550 ₪ [עדכון: שכחתי שארנונה זה לחודשיים] בחודש בקלות, הוצאתי את האיש מהמינוס, ואפילו לא צריך לבטל את הכבלים.  

קורבן של הפוסט פמיניזם הישראלי הזה

חברה טובה שלי אמרה לי פעם – כשאת רווקה, שואלים מתי חתונה. אחרי שהתחתנת, שואלים מתי ילד. אחרי הילד הראשון, לוחצים מתי השני. הזמן היחיד שיש לך שקט הוא כשאת בהריון. אין כרגע שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב, רק לחכות. אפשר להוסיף ולומר, כשסיימת צבא, שואלים מתי תואר. כשסיימת תואר, שואלים מתי תואר שני. התחלת לעבוד, שואלים מתי תהיי מנהלת וכו'. 

מצד אחד, אנחנו חייבות לצאת לעבודה, אחרת אנחנו לא ממשות את עצמנו. אנחנו חייבות להיות רזות, מטופחות, שאפתניות ומרתקות. מצד שני, יש את האמהות. בחו"ל יש יותר לגיטימציה לבחירה לא להביא ילדים בכלל אם אינך רוצה בכך, אך בישראל - אם אין לך לפחות 2 ילדים, את ממש כישלון כאישה. אחרי שהבאנו אותם, אומרים לנו שהם צריכים להיות מרכז העולם שלנו. מכרו לנו שכשאנחנו יוצאות לעבודה אנחנו נוטשות ומזניחות את הילדים. מכרו לנו שאם אנחנו מממשות את עצמנו מחוץ לבית, אז זה על חשבונם. עם מערכת ציפיות פוסט-פמיניסטית כזו, עם הלחצים הייחודים לישראל (בנוגע למשפחה), פלא שאנחנו עסוקות כל היום בהתנצלויות ורגשות אשמה?

לאחרונה עלו לכותרות מחאות רבות מספור, עם חלקן אני מזדהה יותר, עם חלקן פחות. חלקן רלוונטיות יותר לגבי וחלקן פחות. בתור אם בכלל וכאם עובדת בפרט, מחאת העגלות היא גם רלוונטית לגבי וגם מעוררת הזדהות. כהרגלי, אני לא מסכימה עם כל הטענות, אבל כשזה מגיע לחוק חינוך חינם ולסבסוד מעונות יום, אני לגמרי בעד.

תמיד כשמדברים על עלות המעונות, או מתלוננים על החופש הארוך והצורך למצוא מסגרות ותעסוקה יקרות עד מאד לילדים, קופצים מיד הקולות: "בשביל מה הבאתם ילדים אם אתם לא יכולים לבלות איתם?", "אתם מתייחסים לילדים כעול שצריך למצוא לו פתרון" וכו'.