שוויון או אפליה מתקנת - חלק 2: תקרת הזכוכית

במהלך השבוע-שבועיים האחרונים, דה מרקר מנסה במרץ לגייס נשים למשחק ההשקעות שלו. אני אישה משכילה וטכנולוגית, ואין לי שום רצון להשתתף במשחק הזה. אני די בטוחה שגם נשים אחרות לא מעוניינות בכך. עובדה שהם מנסים לגייס נשים, ולא ראיתי שום מאמץ לגייס גברים (כי מן הסתם, הם מגייסים את עצמם). התעצבנתי. גם במגזין דה מרקר של החודש, היו מספר מאמרים על נשים חזקות והגברים שמאחוריהן. הכל כנראה לקראת כנס נשים ועסקים הקרב ובא. וכל הנשים המצליחות - הן נשים שעובדות כמו גברים. נשים שהחליטו לעבוד 60, 80 ו100- שעות בשבוע כדי להגיע לאן שהן הגיעו. וכל הכבוד להן, באמת. ובכל זאת, גם כשראיתי אותן - התמלאתי בזעם.

ואז ישבתי וחשבתי. למה בעצם אני כל כך כועסת? למה הנסיונות להציג נשים מצליחות או למשוך נשים למשחק השקעות כל כך מרגיזים אותי?

תקרת זכוכית, וזה. העיקר שתהיה תמונה.

ובכן. אני כועסת בגלל המילה “מצליחות”. אני כועסת כי הפמיניזם 2.0 אימץ לחלוטין את סטנדרט ההצלחה הגברי כסטנדרט ההצלחה היחיד. ואני מרגישה שעבדו עלי. אני לא מרגישה שהנשים האלה מהוות מודל לחיקוי עבורי. מבחינתי, הנשים האלה נכנעו לגמרי בחרו להענות לתכתיבים גבריים של מהי הצלחה. מבחינתי, כל מה שהפמיניזם הצליח לעשות הוא להוציא אותנו מהמטבח הכפוי, ולהכניס אותנו למשרד הכפוי. ובכך - הפמיניזם 2.0 פספס את העיקר. העיקר, לפחות בעיני, הוא הבחירה. כיום, אני מרגישה שלרוב הנשים עדיין אין בחירה אמיתית: או שאת שייכת לחברה מסורתית ואת חייבת להיות עקרת בית, או שאת שייכת לחברה מודרנית ואת חייבת לפתח קריירה.

רק שאף אחד לא שאל אותך מה את רוצה לעשות. במידה רבה, הפמיניזם 2.0 ממשיך להתייחס לנשים כאל ילדות שלא בגרו ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן. הרי לא ייתכן שכל האפשרויות פתוחות בפנייך, ובכל זאת תבחרי לא לפתח קריירה, או חלילה ממש להשאר בבית ולטפל במשפחתך.

[ולכן, השארתי את “נכנעו לגמרי” מחוק לצד ה”בחרו להענות”, כי למרות שהנשים האלה אינן מהוות מודל חיקוי עבורי, אני לא רוצה לחטוא באותו פטרנליזם. הן עשו את הבחירות שלהן, ואם אני לא מזדהה - זה אצלי, לא אצלן. אין לי זכות לשפוט אותן, והן לא צריכות להתנצל בפני, בדיוק כמו שאני לא צריכה להתנצל בפניהן.]

ועכשיו נרגעתי קצת, ואני כבר לא כועסת.

בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא את החלקים הקודמים בסדרה:
שוויון או אפליה מתקנת - הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?
שוויון או אפליה מתקנת - חלק 1: מוסד הנישואין

שוויון או אפליה מתקנת - חלק 1: מוסד הנישואין

אספר לכם סיפור סטריאוטיפי:

בזמן לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, פגשה יעל את רגב, שהיה באותה עת בשנה א’ בפקולטה לרפואה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. בשנים הראשונות רגב היה עסוק מאד בלימודיו, ומכיוון ששני בני הזוג רצו שרגב יצליח, יעל לקחה על עצמה את עול הפרנסה ועבדה במשרה מלאה. כעבור מספר שנים, במקביל לילדים המקסימים שהגיעו בינתיים, המשמרות של רגב התחילו להיות אינטנסיביות, כך שכבר לא הייתה אפשרות שהוא יוכל להיות בבית בשעות איסוף הילדים, ומנגד משכורתו עלתה מספיק שיעל לא הייתה חייבת לעבוד במשרה מלאה על מנת לפרנס את המשפחה. הזוג קיבל החלטה שיעל תפסיק לעבוד, ותיקח על עצמה את תחזוקת הבית והילדים, וכך רגב יהיה חופשי להתמקד כולו בהתקדמותו כרופא מומחה. עברו עוד כמה שנים מאושרות. רגב הפך למומחה מבוקש, ומרפאתו הפרטית פרחה. הילדים גדלו קצת, ויעל התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו - יעל כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. רגב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. יעל הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שרגב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

עכשיו, לפני שאתם מתעצבנים, אספר לכם עוד סיפור סטריאוטיפי:

יואב היה יזם צעיר ומצליח, וכבר היה אחרי אקזיט גדול. יום אחד, פגש את לירון, שחקנית מתחילה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. מכיוון שלא היו להם דאגות פרנסה, לירון המשיכה בנסיונותיה לעבוד כשחקנית, אך כעבור מספר נסיונות כושלים, פשוט ויתרה על כל העניין. הילדים גדלו קצת, ולירון התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו - לירון כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. יואב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. לירון הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שיואב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

קחו דקה או שתיים למחשבה, מה נכון וצודק במצבים שתיארתי. ובזמן הזה, אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לקרוא קודם את ההקדמה לסדרה.

ישנם גברים שמזדעקים על שני הסיפורים במידה שווה, ולא מבינים מדוע יעל או לירון זכאיות בכלל למזונות אישה, ובוודאי שאינן זכאיות לחלק מהמוניטין של בני זוגן. המהדרין גם יתלוננו על כך שבמשך שנים הנשים חיו על חשבון הבעל, לא עבדו ולא תרמו כלכלית למשק הבית, וכשהנישואין נגמרו הן עוד מעזות לבקש עוד כסף! חוצפה ממש! אני חושבת שהם טועים, ומיד אסביר למה.

שוויון או אפליה מתקנת - הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?

כשארבעת הצוערים הדתיים יצאו מטקס צבאי שכלל שירת נשים, אפילו הם לא יכלו לדמיין איזו מלחמה הם עומדים להצית. מאז, גובה הלהבות רק עולה והדרת הנשים עלתה לכל הכותרות. כל התקשורת והבלוגוספירה רוחשת וגועשת עקב כל גילוי של אוטובוס מופרד, משמרות צניעות ועוד מריעין בישין. איני תומכת בשום סוג של הדרת נשים, אבל כל השיח התאפיין (כמקובל) בהשתלחות חסרת רסן ב”דוסים האלה” מחד וב”פמיניסטיות” האלה מאידך. אודה על האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתגובות כל כך חריפות נגד פמיניסטיות. פמיניזם תמיד היה נראה לי כעובדת חיים בסיסית, כנראה בגלל שגדלתי להורים אמריקניים בבית שבו האם הייתה המפרנסת העיקרית. כל כך נדהמתי מכך שאנשים שאני מחשיבה כאינטילגנטיים באופן כללי התבטאו בכזו חריפות כנגד פמיניזם, שהייתי חייבת להגיע לשורש העניין.

הבהרה והסתייגות: זה אינו מחקר רציני או מייצג ואינו יכול להתפרש כיותר מאוסף של אנקדוטות, ובכל זאת אני חושבת שיש בו ערך (אחרת לא הייתי טורחת לכתוב פוסט).

מהו פמיניזם

ראשית, יש להבהיר מהו פמיניזם בעיני. ולדעתי - בעיני רוב הנשים שלא עברו בחוג ללימודי מגדר. פמיניזם הוא פשוט שוויון זכויות והזדמנויות לנשים ולגברים. שוויון אין פירושו זהות. ברור לכל בר דעתי שיש הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, אך הפמיניזם אומר: לאישה ולגבר זכות בחירה מלאה במסלול חייו והוא או היא אינם כבולים לתפקיד מסורתי מסוים בגלל היותם גבר או אישה. כלומר, אם יש אישה שעסקה בבודי בילדינג ורוצה לעבוד בסבלות (כלומר, פיזית מסוגלת לבצע את העבודה), הרי שאסור למנוע זאת ממנה רק בגלל שהיא אישה. אם יש גבר שרוצה לעבוד כגנן בגן ילדים - שיבושם לו. מן הסתם, גברים עדיין אינם מסוגלים להרות וללדת, אך באופן תיאורטי צריך להיות שהגבר יוכל להשאר בבית במקום האישה בחופשת לידה, אם כך יבחרו כזוג (בתור תומכת בהנקה מלאה קצת קשה לי עם האופציה הזו באופן אישי, אבל לא צריכה להיות מניעה עקרונית שדבר כזה יקרה, ואני גם לא מאמינה שיקרה נזק לילד בעקבות היפוך תפקידים שכזה).

האנטי מהפכה הפמיניסטית

לפני כמה שנים, כשיצא הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”, קראתי ביקורת צינית שתהתה “באמת איך היא עושה את זה, עם מטפלת צמודה ובעל תומך”. בטעות חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, וחשבתי שאפנה זמן מתישהו לקרוא אותו. ובכן, פיניתי זמן וקראתי. ולא, זה לא ספר קליל והומוריסטי, זה ספר מלחיץ וקצת מדכא. בקצרה, הספר מספר על אישה (קיית) שעובדת במשרה תובענית במיוחד בתחום ההשקעות, בזמן שהמטפלת מגדלת את ילדיה, בעלה מרגיש מוזנח והיא אכולת רגשות אשמה. זהירות, ספוילר: בסוף הספר, אחרי שבעלה עזב אותה, הוא חוזר אליה, והיא מתפטרת והופכת לעקרת בית בכפר. כשצצה הזדמנות למיזם חדש, היא נכנסת מיד לדפוסי הפעולה הקודמים שלה, כולל טוטאליות מוחלטת ורגשות האשמה שנלווים אליה (לפחות, זו הפרשנות שלי לאירועים המתוארים בפרק האחרון).

מה שבלט לעיני במהלך הקריאה, היה בעיקר רגשות האשמה המייסרים של קיית. כל הזמן היא מתייסרת. כל הזמן היא מתחבטת. והיא לא עושה כלום! פשוט כלום! התחשק לי לקום ולנער אותה: או שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, או שתשני את דרכך. בכל יום, את קמה ובוחרת מחדש מה לעשות היום. אם את רואה את זה כקונפליקט (וזה לגמרי סובייקטיבי), תחליטי מה יותר חשוב לך: להיות עם הילדים או לממש את עצמך דווקא בעבודה הזו. ההסחפות הזו אחרי בחירות שעשית מזמן, לפני שהיו לך ילדים, פשוט נראית לי ילדותית. וחבל.

דבר נוסף שצרם לי במיוחד, היה שבסוף כל פרק הייתה מן רשימת טודו (todo) עמוסה בכל מיני דברים שיש לה לעשות, כסמל לכך שהיא מלהטטת בין מיליון דברים בגלל שהיא אם עובדת. הייתי רוצה לחדש לה משהו: גם אמהות שלא עובדות (בחוץ) מלהטטות בין מיליון משימות ליום. כי על כל משימה של “ללכת לסופר לקנות עוגה ולהעביר אותה לתבנית כדי שזה ייראה כאילו אני אפיתי אותה” יש משימה מקבילה “לאפות עוגה”. ועל כל משימה של “להגיד לעוזרת שתנקה כך וכך” יש משימה של “לנקות כך וכך”. ואם להודות על האמת, רשימת משימות מסוג זה היא בעיקר סוג של אישיות, ומי שיש לה אישיות מהסוג הזה, תמצא במה להיות עסוקה כל היום, בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם “רק” בבית (כן, גם אני כזאת. הימים החופשיים שלי הם הימים הכי עמוסים בשבוע).

קורבן של הפוסט פמיניזם הישראלי הזה

חברה טובה שלי אמרה לי פעם – כשאת רווקה, שואלים מתי חתונה. אחרי שהתחתנת, שואלים מתי ילד. אחרי הילד הראשון, לוחצים מתי השני. הזמן היחיד שיש לך שקט הוא כשאת בהריון. אין כרגע שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב, רק לחכות. אפשר להוסיף ולומר, כשסיימת צבא, שואלים מתי תואר. כשסיימת תואר, שואלים מתי תואר שני. התחלת לעבוד, שואלים מתי תהיי מנהלת וכו'. 

מצד אחד, אנחנו חייבות לצאת לעבודה, אחרת אנחנו לא ממשות את עצמנו. אנחנו חייבות להיות רזות, מטופחות, שאפתניות ומרתקות. מצד שני, יש את האמהות. בחו"ל יש יותר לגיטימציה לבחירה לא להביא ילדים בכלל אם אינך רוצה בכך, אך בישראל - אם אין לך לפחות 2 ילדים, את ממש כישלון כאישה. אחרי שהבאנו אותם, אומרים לנו שהם צריכים להיות מרכז העולם שלנו. מכרו לנו שכשאנחנו יוצאות לעבודה אנחנו נוטשות ומזניחות את הילדים. מכרו לנו שאם אנחנו מממשות את עצמנו מחוץ לבית, אז זה על חשבונם. עם מערכת ציפיות פוסט-פמיניסטית כזו, עם הלחצים הייחודים לישראל (בנוגע למשפחה), פלא שאנחנו עסוקות כל היום בהתנצלויות ורגשות אשמה?

לאחרונה עלו לכותרות מחאות רבות מספור, עם חלקן אני מזדהה יותר, עם חלקן פחות. חלקן רלוונטיות יותר לגבי וחלקן פחות. בתור אם בכלל וכאם עובדת בפרט, מחאת העגלות היא גם רלוונטית לגבי וגם מעוררת הזדהות. כהרגלי, אני לא מסכימה עם כל הטענות, אבל כשזה מגיע לחוק חינוך חינם ולסבסוד מעונות יום, אני לגמרי בעד.

תמיד כשמדברים על עלות המעונות, או מתלוננים על החופש הארוך והצורך למצוא מסגרות ותעסוקה יקרות עד מאד לילדים, קופצים מיד הקולות: "בשביל מה הבאתם ילדים אם אתם לא יכולים לבלות איתם?", "אתם מתייחסים לילדים כעול שצריך למצוא לו פתרון" וכו'.