שתי הערות על המצב הכלכלי: בעלות צולבת ותמ"ל יוקרתי

כשיד שמאל יודעת טוב מאד מה יד ימין עושה

לפני שהתחיל גל המחאות ששוטף את ארצנו, קראתי כתבה על נושא שנדמה לי שנעלם מעיני רוב הציבור. אני יודעת שלמרות התעניינותי בנושאים כלכליים, לא הייתי מודעת לבעייה המסוימת הזו. "הבעלות הצולבת על נכסים ריאליים ופיננסיים בקבוצת שליטה אחת" נשמעת כמו משהו מאד ערטילאי, כאילו - מה זה משנה איזה נכסים הטייקונים האלה מחזיקים? עוד חברה, פחות חברה, הכל נשלט ממילא ע"י כמה משפחות. ובכן, מסתבר שזה חשוב מאד.

ראשית, הסבר קצר: נכס ריאלי הוא חברה שמייצרת ומוכרת משהו בעל ערך כגון מוצר או שירות (מזון, דירות, תקשורת וכו'). נכס פיננסי הוא חברה שמתעסקת בכסף ומתן אשראי (בנק, חברת השקעות, חברת ביטוח וכו').

אז למה זו בעיה? בואו נניח שלקבוצת קבצובה יש סופר ובנק. בא אדון איש ורוצה לפתוח סופר חדש. כדי לפתוח סופר, הוא זקוק להלוואה, ולכן הוא פונה לבנק של קבוצת קבצובה. לקבוצת קבצובה אין אינטרס לתת לאדון איש הלוואה, שכן הוא מתחרה בסופר של הקבוצה. יתר על כן, כדי לקבל הלוואה, אדון איש צריך להגיש תוכנית עסקית שמפרטת את המהלכים המתוכננים שלו. כלומר, במקרה הטוב - הוא יקבל תנאי אשראי גרועים, ובמקרה הגרוע - התוכנית העסקית שלו תגיע לידי המתחרים והם יוכלו לחבל בה.

שינויים בהרגלי הצריחה

לפני כמה שבועות, סיפרתי במטבח בעבודה איך הבן שלי יודע שהוא מקבל ארטיק מהקיוסק יום כן - יום לא, ורק ארטיק אחד "יקר" בשבוע. כלומר, לכל היותר 3 ארטיקים בשבוע, 2 מהם בעלות 3 ש"ח ואחד בעלות של עד 8 ש"ח (זה קיוסק במכרז מהעירייה, והמחירים אצלו סבירים לחלוטין). שתי אמהות שישבו שם באותו הזמן, התפלאו מאד ושאלו אם אני יכולה לבוא לחנך את הילדים שלהן (בתחום הזה לפחות).

התפתחה שיחה, בערך כך (אלה לא ציטוטים מדויקים, נא לא לתפוס אותי במילה): הן סיפרו על כל ההוצאות, שכל פעם שיוצאים מהבית חייבים לקנות ארטיק או ממתק אחר, או אפילו ארוחה שלמה. אחת סיפרה שהבת שלה מאד אוהבת עגילים, ושבגלל שיש לה אוזניים רגישות, היא קונה לה עגילים מזהב, שזה יוצא לא מעט כסף בסך הכל. שאלתי אם הילדים מקבלים דמי כיס והתשובה הייתה (בגדול): אנחנו לא נותנות דמי כיס, כי ממילא אנחנו קונות כל מה שהם מבקשים, ולכן בסופו של דבר נשלם פעמיים.

אחרי שלמדנו בפעם הקודמת איך להתנהל בתוך תקציב כמבוגרים, אדבר הפעם על התנהלות כספית של ועם ילדים, ואיך לא לשלם פעמיים.

אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם

בהמשך לחפירה הקודמת, אני מוסיפה לקבל השראה מכל המחאות המתרחשות בזמן האחרון, וגם הפעם – בזווית קצת שונה מהרגיל. קראנו על מצוקת מעמד הביניים, אך משום מה בגופי החדשות מתעקשים להביא סיפורים של אנשים שאינם מסכנים כלל וכלל, ופשוט אינם מתנהלים במסגרת התקציב שלהם. שמענו על א' הדלפון שמרויח 25 אלף ₪ נטו, ועדיין לא מצליח לגמור את החודש ללא מינוס. התוודענו לזוג המסכן הזה שגר ב"פריפריה" הרחוקה מודיעין. אני מבינה את מצוקתם, ובכל זאת – הבעיה שלהם אינה בעיה של הכנסות או יוקר מחיה בלתי אפשרי, אלא בעיה בניהול ההוצאות.

אני מסכימה שיקר מדי בישראל. אני מסכימה שהיחס בין יוקר המחיה למשכורות הוא לא סביר. אני גם חושבת שאין לכך פתרונות קסם, ושגם לא ניתן לכרוך יחדיו את בעיות הריכוזיות, חוסר התחרות, בעלות צולבת ועוד מרעין בישין ביחד עם בעיות הנדל"ן ולחשוב שאם נלך לגור באוהל בזמן החופשה מהאוניברסיטה זה משהו ישתנה מחר. פתרון של בעיות מהסוג הזה לוקח זמן. 

הנושא של הפוסט הזה הוא לא האם יקר בישראל או לא, או האם המחאה מוצדקת או לא, אלא איך ייתכן שבהנתן תנאים כלכליים מסוימים, אנשים מרשים לעצמם לחיות ברמת חיים מעבר ליכולתם.

בואו ננתח לרגע את המקרה של א' שהזכרתי לעיל. העיפו מבט בטבלת ההוצאות שלו. לבחור יש 4 ילדים, ואני שמחה בשבילו. אני אוהבת ילדים. לכן, נניח שההוצאות על גנים וצהרונים הן קשיחות. נניח גם שההוצאות על מזון קשיחות ואי אפשר להוריד בהן (לי זה נראה קצת מוגזם, אבל לי יש רק 2 ילדים קטנים ולכן אני לא יכולה באמת לדעת). גם עלות החשמל נראית לי לא הגיונית (בהתחלה חשבתי שזו עלות לחודשיים, וזה היה נראה לי סביר, אבל לא – זו עלות לחודש), אבל שוב – אני לא באמת יודעת.

עכשיו בואו נתבונן בעלות שכ"ד: 7000 ₪ בחודש, במקום מגורים המרוחק 35 ק"מ מת"א, זו כנראה וילה או לפחות חצי מדו. יכול להיות שאני טועה, אבל מבט בעלות הארנונה גורם לי לחשוב שקלעתי בדיוק. שוב שימו לב, שזו עלות של 1100 ₪ ארנונה לחודש (!). אני גרה בנתניה, וניתן למצוא כאן דירות 5 חדרים מהממות, 130 מ"ר ומעלה, בפחות מ6000 ₪ לחודש, במרחק (שימו לב) 35 ק"מ מת"א. ותנו לי לספר לכם, שגם הארנונה תהיה חצי ממה שהאדון משלם היום. הנה, חסכתי 2,100 1550 ₪ [עדכון: שכחתי שארנונה זה לחודשיים] בחודש בקלות, הוצאתי את האיש מהמינוס, ואפילו לא צריך לבטל את הכבלים.