יישוב קהילתי? לא תודה!

אתמול התפרסם כי בתום 6 שנים (!) של דיונים משפטיים, זוג ערבים יוכל להתגורר ביישוב רקפת. לצערי, מאבקם הצודק נתפס בעיני רבים מהציבור כמאבק על אפליה גזענית. בכל תביעה כזו, מטפלים נקודתית באפליה אסורה על רקע דת, גזע, מצב משפחתי, מין או נטייה מינית. בכך, נעלם מעיני רבים חוסר הצדק הבסיסי בעצם הקיום של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים. בועדות האלה, אין קריטריונים שקופים וברורים, אבל גם לו היו – מדובר למעשה בקבוצת אנשים, שיכולה להחליט על דעת עצמה מי זכאי לגור על אדמות מדינה. זכויות אדם בסיסיות או לא, אפליה על רקע שאינו חוקי (דת וכו’) או אפליה סתם כך, אדמות המדינה שייכות לכולנו, ואין לאף אדם או קבוצה את הזכות להחליט מי מאזרחי המדינה זכאי לרכוש אותן. כלומר, למעשה יש (ע”ע חוק ועדות הקבלה), רק שלפי כל הגיון מוסרי וצודק, לא אמור להיות.

נראה פסטורלי, לא? (תמונה מויקיפדיה)

מעבר לחוסר הצדק המהותי, לא הייתי ממליצה לאותו זוג לעבור להתגורר ברקפת. אפילו אם היישוב ייעתר לצו בית המשפט וימכור להם מגרש, הרי שהם יכולים למרר את חייהם באופן כזה שחייהם לא יהיו חיים. וזה דבר שאנשים המנסים להתקבל ליישוב קהילתי לא לוקחים בחשבון – כשנותנים לקבוצת אנשים הרבה כוח, אפילו אם יש להם שם חביב כגון “יישוב קהילתי”, זה יעלה להם לראש. כוח משחית. כשאתה בתוך הקבוצה, זה נעים ונחמד, אבל אם אתה מוצא את עצמך מחוץ לקבוצה, ולא משנה למה ואם אתה צודק או לא, זה הופך מהר מאד לגיהנום.

לפני שנים שמעתי סיפור על יישוב קהילתי שלא אנקוב בשמו, שבו היו מתנכלים לאחד מחברי היישוב. כעבור זמן מה, החליט אחד מהחברים האחרים להגן על אותו מסכן. בתגובה, החלו להתנכל גם אליו. כאשר הגיעו מים עד נפש, והוא החליט לעזוב את היישוב, ועדת הקבלה המשיכה להתנכל לו, ולא אישרה אף קונה פוטנציאלי לביתו. אינני יודעת כיצד הסיפור הסתיים בסופו של דבר (והיום אנחנו יותר מ-15 שנים אחרי), אבל בוודאי שהוא היה כרוך בהפסד כספי גדול ועוגמת נפש מרובה.