דברים שעולים לי על העצבים (מרץ 2012)

במהלך החודש (או במקרה זה - חודשיים) מצטברים אצלי כל מיני נושאים שעולים לי על העצבים. כפי שכבר אמרתי בעבר, כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר עצבים בלי להוריד לאף אחד ספציפי את הראש.

שבתון ביום ראשון

את העבודה-בעיניים המסוימת הזו, אני מאד מחבבת, רק לא. אז מה בעצם הבעיה שלי עם יום חופש נוסף בשבוע?

א. אני חושבת שיום חופש נוסף בשבוע שנועד לקניות (כך בהצהרה!) הוא ירוד מוסרית. איזה מסר אנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים “בוא נעבוד פחות (כלומר, נייצר פחות ערך) כדי ללכת לקניות (כלומר, לצרוך יותר)? ממש התעלות רוחנית! יום שלם שמוקדש לתרבות הצריכה הנעלה, כל שבוע! תאמינו לי, יוצא לי להיות בקניונים לפעמים באמצע היום, הם מלאים לחלוטין. ולא רק בתל אביב. מי האנשים האלה - לא ברור לי בדיוק, אבל אולי הם אנשים כמוני בחופשת לידה/משרה חלקית… אני לא יודעת, וזה לא משנה. לא נראה לי שאנחנו באמת צריכים להשקיע משאבים כדי לאפשר לאנשים לקנות עוד. הם מסתדרים לבד, ת’נק יו וורי מאץ’.

לא הולכים להוריד את מספר שעות העבודה בשבוע, אלא רק לסדר אותן אחרת, ולכן:

ב. הורים שיוצאים מוקדם כדי לקחת ילדים (כן, בדר”כ נשים) ייאלצו להמשיך לצאת באותה שעה מוקדמת, אבל בבת אחת אחוז המשרה שלהם יצנח. ואז, אני לא בטוחה איזה כסף הם הולכים להוציא על קניות ביום ראשון. פתרון אפשרי הוא להוסיף שעות גם למעונות, אבל אם זה לא היה מספיק קשה לילד להיות במסגרת-חוץ-ביתית עד שעה 16:00 או 17:00, עכשיו נאלץ להשאיר אותם שם עד 18:00 או 19:00? ולטובת איזו מטרה נעלה (תזכורת: שופינג)?

דברים שעולים לי על העצבים (ינואר 2012)

מדי פעם, מצטברים אצלי נושאים שעולים לי על העצבים. כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר קיטור בלי להתעצבן על אף אחד ספציפי.

למילים יש משמעות

אנשים, ואני ביניהם, אוהבים לדבר. אבל לא תמיד יש הרבה הגיון מאחורי מה שהם אומרים. וכשמנסים להצביע על כך שהאמירות שלהם לא ממש מבוססות במציאות, זה לא מתקבל יפה. לפעמים - זה אפילו גולש לפסים אישיים ואז זה ממש לא נעים. אבל הנה, יש לי פלטפורמה, ואני חייבת להצביע על כמה מילים שיש להן משמעות, ובכל זאת - אנשים מתעקשים להתעלם ממנה.

1. רופא הוא איש או אישה בעל תואר MD. לא כל מי שיש לו דוקטורט אמיתי או קנוי הוא רופא. גם מי שיש לו תואר “דוקטור” ממכללת רידמן ודומיהם אינו רופא. אם אתם מאמינים בכל ה”רפואה” האלטרנטיבית, שיבושם לכם. באמת. אני מאמינה גדולה בכוחה של אמונה לרפא. אבל אל תקראו לאנשים שמבצעים את הטיפולים רופאים. הם לא רופאים, לכל היותר הם מטפלים. לקרוא להם רופאים זו הטעיה מסוכנת.

2. בריא ו/או משמין: בריא הוא פעילות או מזון שתורמים להארכת חיינו ולאיכותם (מבחינה פיזית). משמין הוא מזון שיש בו מספר גדול של קלוריות ביחס לנפח או משקל מסוים. ישנם מזונות בריאים רבים שהם מאד משמינים, כגון אבוקדו, אגוזים, טחינה, שמן זית וכו’. אם אתם חושבים ששמן זית הוא בריא ולכן שופכים כוס שמן על הסלט שלכם, יכול להיות שתהיו מאד בריאים, אבל בהחלט תרתי משמע. מי שמעוניין לשמור על המשקל חייב להתחשב בסך הקלוריות שהוא צורך, ולכן - אם יש מקורות מזון בריאים שהם גם עתירי קלוריות, הוא חייב לצמצם את צריכתם.

Math 101: דברים שהילד מביא מהגן

Math 101: עיניים בגב

Math 101: כשאת מעלה תמונות של הילדים לפייסבוק

Math 101: אי אפשר לעשות הכל

Math 101: ההסתברות שהתינוק יתעורר כשאת…

Math 101: לו היו עוד כמה שעות ביממה

Math 101: עירנות

Math 101: צוואר תפוס

Math 101: מגפיים

Math 101: סדר ונקיון כשיש ילדים

האנטי מהפכה הפמיניסטית

לפני כמה שנים, כשיצא הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”, קראתי ביקורת צינית שתהתה “באמת איך היא עושה את זה, עם מטפלת צמודה ובעל תומך”. בטעות חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, וחשבתי שאפנה זמן מתישהו לקרוא אותו. ובכן, פיניתי זמן וקראתי. ולא, זה לא ספר קליל והומוריסטי, זה ספר מלחיץ וקצת מדכא. בקצרה, הספר מספר על אישה (קיית) שעובדת במשרה תובענית במיוחד בתחום ההשקעות, בזמן שהמטפלת מגדלת את ילדיה, בעלה מרגיש מוזנח והיא אכולת רגשות אשמה. זהירות, ספוילר: בסוף הספר, אחרי שבעלה עזב אותה, הוא חוזר אליה, והיא מתפטרת והופכת לעקרת בית בכפר. כשצצה הזדמנות למיזם חדש, היא נכנסת מיד לדפוסי הפעולה הקודמים שלה, כולל טוטאליות מוחלטת ורגשות האשמה שנלווים אליה (לפחות, זו הפרשנות שלי לאירועים המתוארים בפרק האחרון).

מה שבלט לעיני במהלך הקריאה, היה בעיקר רגשות האשמה המייסרים של קיית. כל הזמן היא מתייסרת. כל הזמן היא מתחבטת. והיא לא עושה כלום! פשוט כלום! התחשק לי לקום ולנער אותה: או שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, או שתשני את דרכך. בכל יום, את קמה ובוחרת מחדש מה לעשות היום. אם את רואה את זה כקונפליקט (וזה לגמרי סובייקטיבי), תחליטי מה יותר חשוב לך: להיות עם הילדים או לממש את עצמך דווקא בעבודה הזו. ההסחפות הזו אחרי בחירות שעשית מזמן, לפני שהיו לך ילדים, פשוט נראית לי ילדותית. וחבל.

דבר נוסף שצרם לי במיוחד, היה שבסוף כל פרק הייתה מן רשימת טודו (todo) עמוסה בכל מיני דברים שיש לה לעשות, כסמל לכך שהיא מלהטטת בין מיליון דברים בגלל שהיא אם עובדת. הייתי רוצה לחדש לה משהו: גם אמהות שלא עובדות (בחוץ) מלהטטות בין מיליון משימות ליום. כי על כל משימה של “ללכת לסופר לקנות עוגה ולהעביר אותה לתבנית כדי שזה ייראה כאילו אני אפיתי אותה” יש משימה מקבילה “לאפות עוגה”. ועל כל משימה של “להגיד לעוזרת שתנקה כך וכך” יש משימה של “לנקות כך וכך”. ואם להודות על האמת, רשימת משימות מסוג זה היא בעיקר סוג של אישיות, ומי שיש לה אישיות מהסוג הזה, תמצא במה להיות עסוקה כל היום, בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם “רק” בבית (כן, גם אני כזאת. הימים החופשיים שלי הם הימים הכי עמוסים בשבוע).

נוטלה, חלק אינטגרלי מתזונה בריאה? לא ממש

כשזה מגיע למה שנקרא מזון בריא, אני לא אדוקה במיוחד. אני דוגלת באכילה מודעת ובמתינות – לא יותר מדי משום דבר. בעיני, לאכול בריא זה חשוב, אבל שום דבר רע לא יקרה מכך שנאכל ממתקים מדי פעם, במידה. אבל כשהאג’נדה בכל מקום היא מניעת השמנה ותזונה בריאה (אפילו אם הקשר בין שני הדברים האלה הוא לא בדיוק אחד לאחד) גם חברות המזון קופצות על העגלה ומנסות לשווק לנו מוצרים שהם ממתק (או חטיף) לכל דבר ועניין, כמזון בריא. רוב האנשים רואים את הכיתוב “בתוספת ויטמינים!” או “חטיף אפוי!” או “מופחת קלוריות!” על החבילה, ולא ממש טורחים לקרוא את האותיות הקטנות. ובנוגע להטעיות מהסוג הזה, אני מאד אדוקה. זה עולה לי על העצבים.

השבוע עיני צדה קופסת נוטלה. ברוב פאר והדר כתוב עליה “מחלב רזה”, ו”מיוצר עם 45 אגוזי לוז מובחרים לצנצנת” [הדגשה שלי]. הגדילו לעשות, ואפילו ציינו כי "ארוחת בוקר עם נוטלה היא דוגמא לארוחה טעימה ומאוזנת”. טעימה, כנראה. מאוזנת?

תהיי חכמה, לא רק צודקת, או: מכתב לילדיי, כשיגדלו

ילדה יפה וחכמה שלי,

אני רוצה להאמין שאני מגדלת אותך כאישה חזקה. כמישהי שמאמינה בעצמה וחושבת שהיא יכולה לעשות כל מה שרק תרצה. שיודעת לעמוד על שלה, ויודעת שאסור לאף אחד לפגוע בה. אף פעם.

אבל אני גם יודעת שיש כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה להגן עלייך מפניהם. אני אפילו לא רוצה לחשוב על כל הדברים הרעים שמחכים בחוץ, ובוודאי שלא למנות אותם. אני רק רוצה שתשמרי על עצמך, כי לא את כל הפגיעות אפשר למנוע, אבל יש פגיעות שאפשר, וכדאי. אשמה – היא רק חלק מהסיפור. זה שזו אשמתו החוקית והמוסרית של הפוגע (ואל תשכחי שזו אשמתו), זה לא עוזר לך להמשיך בחייך. זה לא עוזר לך למחוק את הטראומה. זה לא עוזר לך להפסיק לשחזר את התמונות הקשות. זה לא עוזר לך להרדם בלילה. בסוף, אפילו אם יכניסו אותו לכלא (וגם זה רק אחרי תהליך ארוך וקשה), זה לא יעזור לך. וזה מה שחשוב: לי לא אכפת מהבחור או מהנסיבות. לי אכפת מזה שיהיה לך טוב ושלא יקרה לך שום דבר רע.

ולכן, הזהרי. פקחי עיניים. אל תפלי למלכודת הפסאודו-פמיניסטית שאומרת “אני יכולה לעשות מה שבא לי ולאף אחד אסור לפגוע בי”. קחי אחריות על עצמך.

שינויים בהרגלי הצריחה

לפני כמה שבועות, סיפרתי במטבח בעבודה איך הבן שלי יודע שהוא מקבל ארטיק מהקיוסק יום כן - יום לא, ורק ארטיק אחד "יקר" בשבוע. כלומר, לכל היותר 3 ארטיקים בשבוע, 2 מהם בעלות 3 ש"ח ואחד בעלות של עד 8 ש"ח (זה קיוסק במכרז מהעירייה, והמחירים אצלו סבירים לחלוטין). שתי אמהות שישבו שם באותו הזמן, התפלאו מאד ושאלו אם אני יכולה לבוא לחנך את הילדים שלהן (בתחום הזה לפחות).

התפתחה שיחה, בערך כך (אלה לא ציטוטים מדויקים, נא לא לתפוס אותי במילה): הן סיפרו על כל ההוצאות, שכל פעם שיוצאים מהבית חייבים לקנות ארטיק או ממתק אחר, או אפילו ארוחה שלמה. אחת סיפרה שהבת שלה מאד אוהבת עגילים, ושבגלל שיש לה אוזניים רגישות, היא קונה לה עגילים מזהב, שזה יוצא לא מעט כסף בסך הכל. שאלתי אם הילדים מקבלים דמי כיס והתשובה הייתה (בגדול): אנחנו לא נותנות דמי כיס, כי ממילא אנחנו קונות כל מה שהם מבקשים, ולכן בסופו של דבר נשלם פעמיים.

אחרי שלמדנו בפעם הקודמת איך להתנהל בתוך תקציב כמבוגרים, אדבר הפעם על התנהלות כספית של ועם ילדים, ואיך לא לשלם פעמיים.

קורבן של הפוסט פמיניזם הישראלי הזה

חברה טובה שלי אמרה לי פעם – כשאת רווקה, שואלים מתי חתונה. אחרי שהתחתנת, שואלים מתי ילד. אחרי הילד הראשון, לוחצים מתי השני. הזמן היחיד שיש לך שקט הוא כשאת בהריון. אין כרגע שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב, רק לחכות. אפשר להוסיף ולומר, כשסיימת צבא, שואלים מתי תואר. כשסיימת תואר, שואלים מתי תואר שני. התחלת לעבוד, שואלים מתי תהיי מנהלת וכו'. 

מצד אחד, אנחנו חייבות לצאת לעבודה, אחרת אנחנו לא ממשות את עצמנו. אנחנו חייבות להיות רזות, מטופחות, שאפתניות ומרתקות. מצד שני, יש את האמהות. בחו"ל יש יותר לגיטימציה לבחירה לא להביא ילדים בכלל אם אינך רוצה בכך, אך בישראל - אם אין לך לפחות 2 ילדים, את ממש כישלון כאישה. אחרי שהבאנו אותם, אומרים לנו שהם צריכים להיות מרכז העולם שלנו. מכרו לנו שכשאנחנו יוצאות לעבודה אנחנו נוטשות ומזניחות את הילדים. מכרו לנו שאם אנחנו מממשות את עצמנו מחוץ לבית, אז זה על חשבונם. עם מערכת ציפיות פוסט-פמיניסטית כזו, עם הלחצים הייחודים לישראל (בנוגע למשפחה), פלא שאנחנו עסוקות כל היום בהתנצלויות ורגשות אשמה?

לאחרונה עלו לכותרות מחאות רבות מספור, עם חלקן אני מזדהה יותר, עם חלקן פחות. חלקן רלוונטיות יותר לגבי וחלקן פחות. בתור אם בכלל וכאם עובדת בפרט, מחאת העגלות היא גם רלוונטית לגבי וגם מעוררת הזדהות. כהרגלי, אני לא מסכימה עם כל הטענות, אבל כשזה מגיע לחוק חינוך חינם ולסבסוד מעונות יום, אני לגמרי בעד.

תמיד כשמדברים על עלות המעונות, או מתלוננים על החופש הארוך והצורך למצוא מסגרות ותעסוקה יקרות עד מאד לילדים, קופצים מיד הקולות: "בשביל מה הבאתם ילדים אם אתם לא יכולים לבלות איתם?", "אתם מתייחסים לילדים כעול שצריך למצוא לו פתרון" וכו'.